שבעים שנה לאחר פטירתה של אלזה לסקר-שילר בירושלים, הנה שני קטעים שכתבה על העיר שהייתה בעיניה עיר של חלום.
מלכת האקספרסיוניזם, כך מכנים את המשוררת אלזה לסקר-שילר עד היום. מקומה בתוך זרם אמנותי זה, שהגיע לשיאו לפני כ-100 שנים, נשאר בלתי מעורער ומיוחד במינו: הן בשל היותה אישה (כמעט היחידה בין הנציגים הבולטים של סגנון זה) והן משום שהייתה משוררת, מחזאית וציירת גם יחד.
הרב-תחומיות ביצירתה של לסקר-שילר מאפיינת אותה כנציגה מובהקת של האקספרסיוניזם, מאחר שגבולות הפעילויות השונות: כתיבה, תיאטרון וציור בתוך הזרם היו מטושטשים למדי. בין יצירותיה בולטים שירי האהבה הרבים, שמהם תורגמו אחדים לעברית על ידי יהודה עמיחי, נתן זך שמעון זנדבנק, אשר רייך, ליאורה בינג-היידקר, יהודית שרגל ואחרים.
"ואני כספר החתום לידידיי, וזרה עד מאוד הייתי להם" – במילים אלה תיארה את עצמה אלזה לסקר-שילר, המשוררת היהודייה הגדולה של המאה ה-20.
ירושלים, שבה חייתה את שש שנותיה האחרונות (1945-1939), הייתה בעיניה עיר של חלום, יותר משהייתה עיר של ממש. היא הלכה ברחובותיה כזרה – מדברת וכותבת גרמנית, ומדמיינת עברית תנכ"ית עתירת הוד:
בְּגַן הָאוּנִיבֶרְסִיטָה בִּירוּשָׁלַיִם, אֲנִי שׁוֹהָה כָּל שְׁעוֹת לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם עַל אַחַד הַסַּפְסָלִים. לֹא עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי כְּלָל וּכְלָל לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבִּנְיָן עַצְמוֹ. מִן הַמּוֹרָד שֶׁל הַגַּן הַיָּפֶה הֶעָשִׁיר בִּפְרָחִים, אֲנִי מַשְׁקִיפָה עַל הָאַמְפִיתֵאַטְרוֹן, זֶה מְרַתֵּק אוֹתִי לְלֹא גְּבוּל. אֲנִי מַתְחִילָה לְשַׂחֵק עַל הַבָּמָה: יוֹסֵף וְאֶחָיו. אֲנִי נְעוּלָה נַעֲלַיִם מִצְרִיּוֹת גְּבוֹהוֹת מֵעוֹר שָׁחֹר וְקִשׁוּרֵי זָהָב. אַחַי מַקִּיפִים אֶת כִּסְּאִי וַאֲנִי מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ: אֶת בִּנְיָמִין. תָּוֵי פָּנָיו הֵם תָּוֵי פָּנָיו שֶׁל יַלְדֵי הַיָּקָר וְהַמְּכֻשָּׁף שֶׁאַף הוּא הָיָה אֲחִי הַצָּעִיר. מִשְׁנֵה-אֵבֶל אֲנִי מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו. תָּמִיד אֲנִי תּוֹפֶסֶת אֶת עַצְמִי מְשַׂחֶקֶת אֶת תַּפְקִיד יוֹסֵף. אֲנִי מַמָּשׁ מֵתָה לְשַׁחַק אֶת הָאַגָּדָה הָאֲהוּבָה בְּיוֹתֵר שֶׁלִּי, כָּאן, עַל הַבָּמָה הַקְּדוּמָה הַזֹּאת, בִּשְׂפַת הַקְּדוּמִים, בָּעִבְרִית הַקְּדוּמָה. אֲנִי רוֹצָה לְהָקִים לִתְחִיָּה אֶת נֶפֶשׁ אַגָּדַת יוֹסֵף, הָאַגָּדָה שֶׁהָיְתָה אֱמֶת. אֲנִי רוֹצָה לְגַלֵּם אוֹתָהּ וְלַעֲטֹף אוֹתָהּ בְּתוֹךְ גּוּפִי.
1. "אֵיךְ זֶה בְּפָּלֶסְטִינָה?", "אַחֶרֶת, יְדִידִי!", עָנִיתִי. לְגַמְרֵי אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר בְּכָל אַרְצוֹת הַתֵּבֵל. הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה אָמְנָם נוֹשֵׂאת בְּעָרְפָּהּ פְּקַעַת קֶשֶׁת אֶבֶן וּקְלוּעַת חֲרִיצֵי אֲדָמָה, כְּמוֹ טִיבֶּט, אֲבָל עַל מִצְחָהּ הִיא עֲטוּרָה זֵר פִּרְחֵי הַתַּפּוּז שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ.
2. הֵיכָן אָגוּר? אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, בִּירוּשָׁלַיִם אוֹ בְּתֵל-אָבִיב? בַּבֹּקֶר בִּירוּשָׁלַיִם, בַּצָּהֳרַיִם בְּתֵל-אָבִיב, וּבָעֶרֶב לַחְזֹר הַבַּיְתָה אֶל עִיר הָאֱלֹהִים. וְאַף עַל פִּי כֵּן, הַיָּם הוּא חַבְרֵי הַיָּחִיד לַמִּשְׂחָק, כִּי כַּיָּם – כֵּן לִבִּי. וַהֲרֵי רָצוּי מְאֹד שֶׁיְּדִידִים יִהְיוּ דּוֹמִים זֶה לְזֶה. כַּנִּרְאֶה רַק לִי, בְּכָל הָעוֹלָם, נִתַּן לֵב-יָם! לִסְעֹר עִם הַסְּעָרוֹת, לָנוּחַ עִם הַגַּלִּים הָעֲיֵפִים שֶׁלּוֹ, אֲבָל לְהִלָּחֵם נֶגֶד עַצְלוּת הַזֶּרֶם.
3. שָׁאַלְתִּי אֶת תַּלְמִידֵי הַיְּשִׁיבָה הַחֲבִיבִים אִם יוּכְלוּ, אוּלַי, לֵאמֹר לִי בֶּן כַּמָּה הָאֱלֹהִים, וְהֵם עָנוּ לִי פֶּה אֶחָד, כִּי אֲפִלּוּ הָרַב הַגָּדוֹל שֶׁלָּהֶם בְּוַדַּאי לֹא יָדַע לְהָשִׁיב לִי. אֲבָל הֵם הִצִּיעוּ לִי לִשְׁאֹל אֶת הָרַב קוּק אִישִׁית, אוֹ – אֶת נֶכְדָּתוֹ הַקְּטַנָּה, צִפּוֹרָה בַּת הַשְּׁנָתַיִם, שֶׁהֲרֵי אֲדוֹנִי הוּא לֹא רַק הַזָּקֵן בֵּין הַזְּקֵנִים אֶלָּא גַּם צָעִיר הַצְּעִירִים, כְּפִי שֶׁהוּא מֵעִיד עַל עַצְמוֹ: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".
4. בְּכָל מָקוֹם עֲדַיִן תְּלוּיִים קְרָעִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת בִּמְּקוֹמוֹת שֶׁלֹּא צִפִּיתָ לִמְצֹא – בֵּין יָדִַי אִם עֲיֵפוֹת וּבָלוֹת וַעֲצוּבוֹת מֵרֹב עָמָל, אוֹ עַל גַּב סֶלַע שֶׁל אֶרֶץ חֲרֵבָה. בְּכָל מָקוֹם, אִם רַק תָּשִׂים לֵב, מִתְגַּלְגֶּלֶת לְיָדְךָ אֶבֶן קְטַנָּה, פִּירָמִידָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מִלִּפְנֵי יְמֵי הַמַּבּוּל; וְאַתָּה מוֹעֵד בָּהּ, בְּלִי לָדַעַת, בִּדְרָכֶיךָ. כָּל גַּן בֵּית קְבָרוֹת הוּא חֵלֶק מִלִּבָּהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה, הַרְחֵק מִן הָרַעַשׁ הַחוֹמֵס כָּל שַׁלְוָה. יְרוּשָׁלַיִם הִיא "עִיר נָחָה" כִּי הָאֵל הַנִּצְחִי הוּא "אֵל נָח".
5. הֶחָלוּץ הָעִבְרִי עוֹרֵר אֶת פָּלֶסְטִינָה מִתּוֹךְ תְּנוּמַת אַגָּדוֹת תַּנָּכִיּוֹת בַּת אַלְפֵי שָׁנִים. הוּא נָשָׂא אֶת הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה כְּמוֹ גָּבִיעַ אֶל עָל, מִלֵּא אוֹתוֹ בְּאֶשְׁכּוֹל דָּמוֹ, הִקְרִיב אֶת חַיָּיו לֶאֱלֹהִים כְּדֵי לִרְכֹּשׁ אוֹתָהּ מֵחָדָשׁ – כְּשֶׁהִיא מוּרֶמֶת יוֹתֵר. הַחֲלוּצִים הַמִּתְיַשְּׁבִים הֵם אֵלֶּה שֶׁנָּטְלוּ עַל עַצְמָם אֶת חֹם הַקַּדַּחַת שֶׁל הַמַּיִם הַצּוֹנְנִים; אֲחָדִים מֵתוּ. הֵם לֹא חָפְרוּ כְּדֵי לִמְצֹא זָהָב, אֶלָּא אֶת הָאֱלֹהִים! כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת חַיֵּיהֶם הַצְּעִירִים וְאֵלֶּה שֶׁנּוֹתְרוּ בַּחַיִּים, הֵם נְסִיכֵי הָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי כֵּן הֵם עוֹבְדִים אֶת שְׂדוֹתֵיהֶם וּמְנִיבִים אֶת פֵּרוֹתֵיהֶם בַּעֲנָוָה כָּזֹאת.
6. בְּדַרְכִּי עָבַרְתִּי לְיַד שִׂיחַ צַבָּרִים וַאֲבָנִים. בְּכָל מְקוֹם אֲבָנִים לָרֹב. הָאַגָּדָה מְסַפֶּרֶת שֶׁבְּפָּלֶסְטִינָה אֵלֶּה הֵן אֲבָנִים שֶׁנָּפְלוּ לַיְּהוּדִים מִן הַלֵּב בְּהַגִּיעָם לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.
7. אִם הַיְּהוּדִים לֹא יִתְנַהֲגוּ יוֹתֵר טוֹב – אֱמֹר בְּעַצְמְךָ! – אוּלַי יִבְחַר לוֹ הָאֱלֹהִים עַם אַחֵר.
8. הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִפְתֹּר אֶת הַבְּעָיָה הַיְּהוּדִית-עֲרָבִית? יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת: לִיצֹר שִׂמְחָה. נְיַסֵּד וְנָקִים לוּנָה פָּארְק לִיהוּדִים וַעֲרָבִים. שְׁנֵי הָעַמִּים יְבַקְּרוּ בּוֹ וְיֹאכְלוּ בְּיַחַד לְבִיבוֹת, וְיִסְתּוֹבְבוּ בַּקָּרוּסֶלוֹת וִישַׂחֲקוּ מִשְׂחֲקֵי מַזָּל.
9.
לוֹמְדִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים בִּירוּשָׁלַיִם, דְּבָרִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתְָּ עֲלֵיהֶם, אֲבָל לָדַעַת אוֹתָם הוּא הָעִקָּר שֶׁבָּעוֹלָם. בֵּין הַחוֹמוֹת, כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָאַגָּדָה, מָצָא מֶלֶךְ הַמִּזְמוֹרִים שֶׁלָּנוּ, דָּוִד שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ, אֶת הַתָּכְנִית הָאֱלֹהִית לִבְנִיַּת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה. הַתָּכְנִית שֻׂרְטְטָה עַל פַּס בְּאוֹר אַהֲבָה.
תרגום הטקטסים: יהודה עמיחי. תודה לחנה עמיחי על הרשות לפרסם את התרגומים.
ערב השקת הספר עיר של חלום בספריה הלאומית 15/12/2016
תגובות על כתבה זו