בעקבות מלחמת העולם השנייה לא זו בלבד שמדינות רבות באירופה ובשאר העולם חרבו ותושביהן נרצחו על ידי הצבא הגרמני, אלא שבתגובה לפעולות הוורמכט, ה-SS ויחידות נוספות בארצות שנכבשו הופצצו עשרות ערים בגרמניה עצמה, נהרסו שכונות שלמות ומתו אזרחים רבים. רוחות המלחמה זרעו חורבן. בפעם הראשונה מאז ימי נפוליאון, גרמניה הפכה לארץ כבושה.
הארץ חולקה לארבעה אזורי כיבוש: הבריטי בצפון-מערב, הסובייטי במזרח, האמריקאי בדרום-מערב והצרפתי במערב. עם הכניעה הצבאית ממשלת גרמניה חדלה לפעול. היטלר, גבלס, הימלר ומאוחר יותר גם גרינג – התאבדו. שאר המנהיגים הנאציים נעצרו או שינו את זהותם וניסו לברוח. עד מהרה נהפכו גרמנים רבים מתומכי המשטר הנאצי ל"קורבנות" שלכאורה לא ידעו דבר על מעשיהם של החיילים הגרמנים במדינות הכיבוש ובוודאי לא על רצח היהודים בשואה. לקיחת האחריות לא הייתה במקום גבוה בסדר העדיפויות. רוב אזרחי גרמניה היו עסוקים בהשגת מזון ומוצרים חיוניים ובעבודות השיקום שנדרשו לאחר ההפצצות הנרחבות. ניצולי השואה ואסירי מחנות הריכוז המשוחררים ניסו למצוא כיוון חדש לחייהם. עשרות אלפי יהודים, חלק ניכר מהם פליטים מהמזרח, מצאו מקלט במחנות העקורים שהוקמו באזורי הכיבוש המערביים. מיליוני פליטים גרמניים, שגורשו מהאזורים במזרח גרמניה, ניסו למצוא מקום מגורים ופרנסה ולא תמיד התקבלו במאור פנים על ידי המקומיים הוותיקים.
חלוקת גרמניה לאזורי הכיבוש הייתה למעשה תחילתה של החלוקה הפוליטית של המדינה, שנמשכה עד שנת 1989.
בין המכתבים השמורים בארכיונו האישי בספרייה הלאומית ניתן למצוא התכתבויות עם אנשים פרטיים בגרמניה, שבהן נדונה שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות
באותן שנים קמה התארגנות מחתרתית של פעילים רדיקליים מהשמאל הגרמני, שפעלו נגד המשטר במערב גרמניה באמצעות ביצוע שורה ארוכה של פעולות טרור, חטיפות ומעשי שוד
לא רק רבים מאזרחי מערב גרמניה הסתייגו מן ההסכם המתגבש. גם חלקים ניכרים מן הציבור הישראלי לא היו מוכנים לקבל את עצם המשא ומתן, וגם לא את הכספים מ"ארץ הרוצחים", שהוגדרו על ידי המתנגדים "כספי דמים".
לאחר בניית החומה הייתה אוכלוסיית מזרח גרמניה לכודה בארצה. נסיעות לחוץ לארץ התאפשרו רק למדינות הגוש הקומוניסטי. רבים לא השלימו עם המצב וניסו לברוח מעבר לחומה
