ישראלי

רֶגַע הַבְּחִירָה, רֶגַע הַנַּעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע / רֶגַע הַהַתְחָלָה הַמֻּחְלֶטֶת שֶׁמָּחֲקָה אֶת הָעַבְדוּת / מָחֲקָה אֶת כָּל הָעַבְדוּת, אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה

"גם בבואנוס איירס ממלא כל אחד את תפקידו: הממשלות משגרות משלחות, הסופרים משוגרים או שאינם משוגרים, אחרים מוחים או מחזקים את ידי המשתתפים, שערוריות לרגע מתעוררות ואז גוועות". רשמיו של סופר נודד, מתוך ספר מסעות שיראה אור בקרוב

שיחה עם תהילה גבאי דויטש על אמנות אחזקת הרכב ועל ספרים

"היא כותבת את המספרים בעט השחור, ומרגיעה את עצמה בקלי־קלות: גם ככה השנה היומולדת לא נחשב."

"בשנותיו של חשין בבית המשפט העליון אפשר היה לומר, בפרפראזה על המשפט המפורסם של מנחם בגין: יש משוררים בירושלים." אסנת ברתור על תנינים, נתיני אויב, בחירות לשוניות וחריצת גורלות

"עמדת הצופה לבית ישראל אוישה עד עתה רובה ככולה בידי סופרים גברים, ומכאן ניסיונה של נתנאל בספרה 'העייפים' הוא ניסיון חלוצי ולכן גם מעורר הערכה." ביקורת מאת יפעת שחם

"'אה… תינוקת הסברס,' שמעה מאחוריה התלחשות והיסוי מהיר. צביה הסתובבה. אחות צעירה מאוד ורופאה עמדו סמוך לאינקובטור גדול וסגור."

מה שנתפס בעינינו ובאוזנינו כשיר שמח כל כך, הוא בעצם שיר מאוד עצוב. חלק מהיושבים במרפסת כבר אינם בחיים, וכל שנותר הם הזיכרונות. אז איך הפך השיר העצוב לאופטימי, כשגם בגרמניה, אמריקה ויפן שרים אותו בחיוך גדול?

היו ימים שבהם איגרות הברכה לשנה החדשה היו דבר הדואר הנפוץ ביותר. הכרטיסים הקטנים ביטאו את אווירת השנה החדשה בכל בית יהודי בתפוצות ובישראל

"השופר אינו שייך ליצחק העקוד ולא לאברהם המוכן ומזומן לעקוד; השופר הוא קרנו של האיל. כשאנו תוקעים בו מה שאנו מזכירים אינו הקורבן שלא היה – אלא הקורבן שכן היה." רשימה מאת לאה קליבנוף־רון