"ואין בית ולכן יש להקים את הבית שוב ושוב ומרוב שיש להקימו הוא מתפרק פעם ועוד פעם ואז צריך לשאת אותו בשקיות מפה לשם." טקסטים קצרים מאת הסופרת עדי שורק, מתוך תערוכה העוסקת בדרי-רחוב ובחסרי-בית

אלומת אור על שירתה של משוררת היידיש הנפלאה מלכה חפץ-טוזמאן לרגל שלושים שנה לפטירתה, יהונתן דיין יוצא בעקבות יותם ראובני לעירו אשדוד, אישה נמשכת לבטון בסיפור פיוטי מאת ננה אריאל, מיוחד למוסך: הסופרת עדי שורק מתבוננת בחסרי-בית ובדרי-רחוב, ועוד.

לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי מִפְלַס מֵי הַנַּחַל וְלֹא שְׁמוֹ, שֶׁלֹּא זָכַרְתִּי מֵעוֹלָם / כֵּן מְעַנְיֵן אוֹתִי לִזְכֹּר מַדּוּעַ כִּמְעַט טָבַעְתִּי בּוֹ / וּמַדּוּעַ לֹא.

"ושיהיה ברור, כשאת עומדת איזה זמן ליד יציקת בטון לחה באים אלייך דברים מן הראשית, עם כל המשתמע מכך, כאילו ביקרת באחד מפלאי עולם. הגוף נעשה זקוק לבטון מתוך הכרח." סיפור מאת ננה אריאל

"זה לא היה מקום טוב, ולא מקום רע. לא היה לנו אחר. לכן תמיד חיפשנו אחר. העיר חתמה בנו את שמה. והיא המשיכה וליוותה אותנו לכל מקום חדש, והולידה בנו נטייה לשבת בצד, לשתוק ולבחון את סביבתנו. כי תחושת עלבון לעולם אינה חולפת לגמרי". יהונתן דיין בנסיעה פואטית לעירו אשדוד בעקבות הספר "אשדודים" מאת יותם ראובני