אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל עַצְמִי הַנֶּעְדָּר, / הָאָבוּד וְהַמֵּת, כָּעֵת אֲנִי אָדָם אַחֵר / שֶׁעוֹדוֹ נוֹשֵׂא אֶת גּוּפוֹ שֶׁל / עַצְמִי הַקֹּדֶם, הַגּוּף שֶׁאֵינוֹ מַתְאִים לִי עוֹד

"בעת הזאת ניכר כי ספרה של ינגיהארה מציב התנגדות חריפה להתאדותו של הסיפור הפרטיקולרי, לקושי לייצר זהות ייחודית, כזאת שההזדהות עימה לא תהיה כרוכה במניפסטים קהילתיים רחבים"

"טֶרֶם נִדְלְקוּ פָּנָסֵי הָרְחוֹב, אַךְ חַלּוֹנוֹת הַבָּתִים מְהַבְהֲבִים. עִם כָּל הִבְהוּב, כְּמוֹ בְּאַגָּדַת מוֹכֶרֶת הַגַּפְרוּרִים הַקְּטַנָּה, נִדְלֶקֶת תְּמוּנַת פָּנִים: פְּנֵי בַּיִת."

"אבא אהב את הבולים, אני את ההרגשה של היד עוברת על החספוס של כריכת האלבום. את צודקת, אני הכי שטחי בעולם, שטח שטח שטח. מה, שכחת כבר שאמרת לי את זה? רק את הטעויות שלך את שומרת איתך."

"לידתו של הפחד במבט, במראה. הגיבור רואה מראה שמפחיד אותו, סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, ואז מתרחשת אצלו תפנית – מיציאה יזומה למלחמה אֶל פחד ורתיעה מפניה." אסנת ברתור על חרב, חרם ומורך לב ערב היציאה לקרב