ב-1892 הוקם "בית הספרים מדרש אברבנאל", גלגולה העתיק של הספרייה הלאומית. אך כבר אז, בשעת פתיחתו, לא כולם התלהבו מה"נערים ואברכים שהוגים בספרים חיצוניים בבית אוצר הספרים".
"אשריך בית הספרים גדולות ונצורות עשית מהולל את בשערים פשעי קנאים גילית"
ב-15 ביולי 1892 הוקם בירושלים "בית הספרים מדרש אברבנאל". היום אתם מכירים את המוסד הזה כ"ספרייה הלאומית בירושלים". אך כבר אז, בסוף המאה ה-19, לא כולם התלהבו מאותם "נערים ואברכים שהוגים בספרים חיצוניים בבית אוצר הספרים". מפה לשם כמעט פרצה מלחמת עולם – ועמה גם שיר שמתאר את המהלך (המומצא משהו) של סדר האירועים.
"בשעה שנפתח בית אוצר הספרים בירושלים באו חסידי ישראל לפני הקב"ה ואמרו לפניו רבש"ע אוי לנו אשר עינינו רואות כי גם בקודש התחילו הרשעים לפרוס רשת לפני נערי בני ישראל ואיך תראה ותשקוט…"
המדרש (המומצא) מספר לנו כי בירושלים, בשנת 1892, יצאו קנאי ירושלים נגד הספרייה ונגד מי שמבקר בה, אך לא ידעו שהספרייה קמה בכדי לחשוף את פרצופם האמיתי ואת פשעיהם של הקנאים עצמם, ובעצם של נשותיהם, אבל עוד נגיע לזה.
איך קרה הדבר? סיפור המעשה מופיע בשיר מ-1893 שכתב זלמן יוסף הלוי סולובייצ'יק, רוקח משכונת מאה שערים בירושלים, ואיש ציבור, שהילך על הקו הדק בין אנשי היישוב הישן ובין אנשי היישוב החדש וידע היטב לחבר בין העולמות.
במחברת שירים ישנה ונדירה, ששמורה בספרייה, כתב סולובייצ'יק על חייו האישיים ועל חיי העם והתקופה. שיר אחד מיוחד נכתב לכבוד "בית מדרש אברבאנל", שנפתח ב-1892 והיה הבית הראשון של הספרייה הלאומית. מהשיר המשעשע אפשר ללמוד, שבית הספרים לא התקבל בשלוות נפש ועורר התנגדות וסערה בקרב בני היישוב הישן.
בשיר מתגלה, שקנאי ירושלים הרשעים, התקררו ונעשו חולים מרוב שלא היה להם על מי לקום ועל מה "להתחמם". על כן הם כינסו אסיפה כדי לקבוע על מי צריך "להתלבש" הפעם, ואת מי צריך לייסר.
הם חיפשו ומצאו את החוטאים: "נערים ואברכים שהוגים בספרים חיצוניים בבית אוצר הספרים", הם מיהרו לכנס עוד עצרת, קראו לחוטאים לביישם ולהוכיחם על חטאיהם, וגם לאיים שאם לא ישובו מדרכיהם הרעים, ילקחו מהם כספי החלוקה, הכספים שמהם התפרנסו אז בני היישוב הישן. אך מול האיומים האלה, לא נרתעו האברכים החוטאים ואף הוכיחו את הקנאים, שהם הם החוטאים האמתיים.
למעשה, לא מדובר היה בחוטאים אמתיים אלא בחוטאות אמתיות, נשות הקנאים, שהילכו ברחובות ירושלים, בשערות מגולות וללא כיסוי ראש. קנאי ירושלים נדהמו, אך הלכו ובדקו ומצאו כי יש אמת בדבר. רבתה וגדלה המהומה, עתה כינסו עוד אסיפה גדולה וקבעו כי כל אישה מחויבת לגלח את שערותיה וכי איש לא יעז עוד ללכת לבית אוצר הספרים. על הדברים האלה חתמו כולם, ואף התחייבו בכספי החלוקה.
וזה קיצור הסיפור על איך בית הספרים, התפרסם לטובה, בזכות גילוי פשעי הקנאים.
מוסר השכל אפשרי מהסיפור הבדיוני: שכאשר כל אחד בוחש בענייניו של האחר ומנסה להיות צדיק יותר מרעהו, בסוף כולם מפסידים.
לשמחתנו, בית הספרים ההוא גדל וצמח והתמלא ספרים לרוב, וכולם מוזמנים לבקר בו, לחפש בין אוצרותיו ולבחור במה שנפשם ולבם חפצים לקרוא.
תגובות על כתבה זו