"ופעם נכנס לחדר תינוק. הוא בא לבדו, זוחל ומקרטע, לבוש בחיתול מלוכלך והתחת שלו התנועע באוויר כמו תחת של ברווז. באמצע החדר הוא התיישב והתחיל לבכות". שני סיפורים קצרים מאת דבורה שטיינהרט

"המלחמה תיגמר, אמרתי לחוה, במוקדם או במאוחר. היפאנים ימלכו בכל חצי הכדור, ולהם – אין דבר איתנו. טוב לנו שאנחנו בדרכים. גם הקיסר מכיר אותנו, אמרה חוה. בוודאי, לחשתי. הקיסר דואג לנו באופן אישי." קטע מתוך רומן מאויר בכתובים, מאת בועז לביא ועפרה אייל

המתרגם עידן בריר כותב על ששון סומך ז"ל, מגדולי החוקרים של הספרות הערבית, שהלך לעולמו בחודש שעבר

"שיריה מספרים את סיפורו האדריכלי של הבית החדש ההולך ונבנה ומצטבר, את תנועות הנפש והגוף של משפחה צעירה ובה ילדים רכים". ילי שנר על "יבוא" מאת רוני אלדד

"האיום הבלתי פוסק מבחוץ מקשה את מלאכת הטיוח של האיומים מבפנים, ואלה הולכים ומתעצמים עד שכל אחד מבני המשפחה נאלץ למצוא לעצמו אסטרטגיית הישרדות משלו, מעין חדר ביטחון פנימי המגן עליו גם מפני האחרים." דפנה לוי על "נמר גימ"ל" מאת לירן גולוד

"כשצלצלתי לאימי ב־31 בדצמבר אותה שנה, מעט אחרי חצות, לאחל לה שנה טובה, אמרה לי: 'בדיוק טלפנו אליי מהמרפאה. אביך מת לפני שעה.' לא אהבתי אותו. מעולם לא אהבתי אותו." פרק מתוך הספר "שיבה לריימס" מאת דידיה אריבון, בתרגום מיכל בן־נפתלי

תמיד ראינו את שמה בקרדיטים בסוף הסרט. כעת הגיע הזמן לשים את האישה ואת האימפריה – בקדמת הבמה.

ספורט והגנה על המולדת – כך מיתגה את עצמה חברת הסיגריות 'דובק' בסוף שנות ה-30

עיון בדיונים הרבים אודות ״תנועת הבניין״ בעיתונות הערבית של שנות המנדט, מאפשרת להמשיך ולהפריך את הרעיון השגוי הגורס כי הציונים או הבריטים עסקו בסוגיות ״מודרניות״ באופן תכוף ומעמיק יותר בהשוואה למקביליהם הפלסטינים.