"אי אפשר להגדיר את הפעולות האנטישמיות כמעשי קונדס. הן אינן מכוונות רק נגד האזרחים היהודיים שחיים אתנו, אלא גם נגד הזכויות הבסיסיות של מדינתנו. לא צריך להעניש, חייבים לחנך!"

רייך-רניצקי (2013-1920), יהודי יליד פולין, ניצול שואה, שימש כסמכות העליונה בביקורת הספרות המודרנית בגרמניה

בתחילת שנת 1960 החליטו המנהיגים של ישראל ושל גרמניה המערבית שהגיע הזמן להתקרבות מסוימת. הביטוי לכך היה פגישה רשמית בין שני ראשי המדינות: דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר

מי היה קורט וורמן? מה עשה האיש בברלין עשר שנים בלבד לאחר סיום המלחמה? ומי היה פליקס וולטש?

קסטנר אהד את הרעיון הציוני, ואף ביקר מספר פעמים במדינת ישראל. ספריו תורגמו לעברית כבר החל משנות ה-30 של המאה הקודמת

"אל ישכח העם הגרמני לעולם את אשר עוללו בניו בשנים המבישות האלה […] את הקלון הזה אין איש יכול להסיר מעַמֵנו."

על פי הפרשנות המשפטית שהייתה מקובלת באותם הימים בגרמניה, על כל המעשים של הנאצים נגד יהודים ונגד אנשים עם דעות אחרות חלה התיישנות, פרט למקרי רצח. באמצעות המסמכים הללו היה אפשר לשייך מקרי רצח קונקרטיים לאנשים קונקרטיים, דבר שאִפשר חקירה משפטית נגד הפושעים

במשך יותר מיובל שנים הייתה חבויה בארכיונו של מרדכי מרטין בובר סדרת תצלומים בתוך מעטפה, שעליה נכתב: "בלתי מזוהים". האם היד שכתבה את הדברים, ובחרה לגנוז את התצלומים הללו עשתה זאת במכוון, מתוך חשש לביטוי הוויזואלי, להוכחה החד-משמעית והברורה ביותר למפגש הידידותי בין בובר לבין מרטין היידגר? ומדוע בכלל היה אותו מפגש לעובדה שיש להצניעה, אולי אפילו לעטוף אותה בערפל של אי-ודאות?

בין המכתבים השמורים בארכיונו האישי בספרייה הלאומית ניתן למצוא התכתבויות עם אנשים פרטיים בגרמניה, שבהן נדונה שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות

באותן שנים קמה התארגנות מחתרתית של פעילים רדיקליים מהשמאל הגרמני, שפעלו נגד המשטר במערב גרמניה באמצעות ביצוע שורה ארוכה של פעולות טרור, חטיפות ומעשי שוד