מה שנתפס בעינינו ובאוזנינו כשיר שמח כל כך, הוא בעצם שיר מאוד עצוב. חלק מהיושבים במרפסת כבר אינם בחיים, וכל שנותר הם הזיכרונות. אז איך הפך השיר העצוב לאופטימי, כשגם בגרמניה, אמריקה ויפן שרים אותו בחיוך גדול?

היו ימים שבהם איגרות הברכה לשנה החדשה היו דבר הדואר הנפוץ ביותר. הכרטיסים הקטנים ביטאו את אווירת השנה החדשה בכל בית יהודי בתפוצות ובישראל

"השופר אינו שייך ליצחק העקוד ולא לאברהם המוכן ומזומן לעקוד; השופר הוא קרנו של האיל. כשאנו תוקעים בו מה שאנו מזכירים אינו הקורבן שלא היה – אלא הקורבן שכן היה." רשימה מאת לאה קליבנוף־רון

"בת דודה שלי, שקראה את הספר שלך, חשבה שהוא דוחה מבחינה אנושית ומבחינה פוליטית. איזה מין אנשים חולניים ומעוותים את מתארת ואיפה בכלל יש אנשים כאלה?" רונית מטלון משיבה לשאלה שהופנתה אליה

כָּעֵת אָנוּ סְבוּכִים בְּתוֹךְ נֶפֶשׁ אַחַת זוֹהֶרֶת, / לְרֶגַע אֶחָד וְיָחִיד שֶׁל כִּשּׁוּף / הֲלֹא בָּרֶגַע הַבָּא נִפָּרֵד אִישׁ־אִישׁ לְדַרְכּוֹ.

"הציווי החברתי טמון בתוכן עמוק כל כך, שהן לא מצליחות להשתחרר מן המבט החיצוני שנגדו הן מתריסות וליהנות מן החירויות שמביאה איתה הבחירה שלהן". על אל־הורות ועל המלכודות החברתיות שאורבות ל"אחרות" בבחירתן