שירים חדשים מאת ליאור שדה, ענת לב-אדלר, נעמה יונג ומיה טבת-דיין

"וזה נמשך ונמשך, חמש, עשר, חמש-עשרה דקות, וזה סודק אותי, זה כמו תקתוק של שעון בחדר זר שלא נותן לך לישון, ואני יושבת בסלון ומחזיקה את הסידור פתוח. והוא לא כועס, לא צועק או בוכה, רק ממשיך בטון שלא משתנה,יעניין אותך, יעניין אותך, יעניין אותך, ואני משתגעת לאט. כמו טפטוף מונוטוני של ברז בלתי נראה, טיפה אחר טיפה מתנפצות המילים בראשי". סיפור מאת מוריה דאום קפלן

"הקצינים עוד פעם בישיבה?" שאלתי וסקרתי את חמשת הכיסאות הריקים במשרד. "כן, עניינים. אומרים שיש התראות." "וואלה." "חזבאללה. זה יֵצֵא לתקשורת. אולי." "קוּל. שכבתי אתמול עם ערבי שקוראים לו חנה." סיפור מאת עידו פלד, פרסום ראשון בפרוזה

"חוף, כמשוררת, יודעת שיש ביכולתה ללכוד את המילים, אך היא מודעת לאחד הפרדוקסים הגדולים הכרוכים בשפה בכלל ובשירה בפרט – השימוש בשפה כרוך בהכרח באובדן חיותו של הנאמר, היות שתמיד יתקיים פער בין השפה לבין מה שביקשה לתאר. חוף יודעת שרגע לכידת המילים יהיה גם רגע האבל על אובדן משמעותן". גיא פרל על 'ברכבת לנהריה' מאת חגית חוף

"את גנזת את השיר הזה, דליה (רק אחרי מותך פרסמו אותו), אבל לא גנזת אֶת האתה. האתה שאליו נפעמה תשוקתך בשיר הזה היה ה'הוא' שיכול היה לקחת אותך מכאן במהירות – בלילה אחד מסביב לעולם כולו", ליאור גרנות על התעקשות על את/אתה בשירה

"בסרטו של יאיר קדר, 'לאה גולדברג בחמישה בתים', אמרה נורית זרחי על התפישה העצמית הזו של לאה גולדברג: 'מה, בכל העולם כולו אין אישה יותר מכוערת מלאה גולדברג?! זה לא יכול להיות!'. אני תוהה אם כרמי היה מסוגל לתובנה כזו, עם כל גאונותו ורגישותו". לאה פילובסקי במסע פואטי בעקבות ט. כרמי

הסיפור שמאחורי השיר הנפלא "נרותי הזעירים" שנכתב בהשראת הזיכרון של האור

לחן וביצוע של עינב ג'קסון כהן לשירים מאת תרצה אתר וחיים גורי